סעיף 414 לחוק העונשין מגדיר 'מרמה' כ – "טענת עובדה בענין שבעבר בהווה ובעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות באשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת".

 

'דבר' – מוגדר כ"מקרקעין, מטלטלין, זכות וטובת הנאה".

 

היסוד הפיזי של עבירת קבלת דבר במרמה, משמעו הצגת טענה כוזבת, בידיעה שאותה טענה היא כוזבת (היינו מרמה), וקבלת דבר מכוחה של אותה טענה, כאשר מוכח קשר סיבתי בין הטענה הכוזבת לקבלת אותו דבר (לפי ספרו של כב' השופט י. קדמי, על הדין בפלילים חלק ראשון, עמ' 401-411).
 

מה העונש בעבירת קבלת דבר במרמה?

לקבלת מידע משפטי  וסיוע לחץ/י: יעוץ משפטי 

 

משילוב סעיפים 414 ו-415 לחוק העונשין עולה, כי היסוד העובדתי בעבירה של קבלת דבר במרמה מורכב משני יסודות. היסוד האחד הוא הצגת טענה כוזבת, לרבות בדרך של מחדל, היינו, העלמת עובדה שבנסיבות המקרה היה מקום להציגה ( מנדלבאום נ' מדינת ישראל, הלמר נ' מדינת ישראל ).

 

היסוד השני הוא קבלת "דבר" מכוח אותה טענה. לצורך גיבושו של מרכיב זה נדרשים קבלה של "דבר" וקשר סיבתי בין המרמה לבין הקבלה.

 

לענין היסוד הנפשי הדרוש להתגבשות של העבירה מסוג קבלת דבר במרמה, לפי ס' 415 הרי עצם הגדרת המונח 'מרמה' טומנת בחובה דרישה כי מציג הטענה ידע שהטענה היתה כוזבת אך לענין יתר רכיבי העבירה די בכוונה סתם (ר' ספרו הנ"ל של י. קדמי, בעמ' 416-417).

 

עבירה זו מסווגת כעבירה תוצאתית – היסוד הנפשי הדרוש להתגבשותה הוא המחשבה הפלילית, כהגדרתה בסעיף 20 לחוק. בעת ביצוע העבירה צריכה להתקיים אצל העושה מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, וביחס לתוצאה שבעבירה – צריך כוונה או פזיזות, כהגדרתן בסעיף 20 לחוק.

 

לענין "המרמה", אין די בקיומה של ידיעה שהטענה העובדתית היא כוזבת או שעושה העבירה אינו מאמין שהיא אמת, אלא צריך גם הלך נפשי ביחס לתוצאה "לרמות", כהגדרתה בסעיף 414 לחוק, מסוג כוונה או פזיזות כמשמעותן בסעיף 20 לחוק קרי – כוונה להניע את המרומה לידי מעשה או מחדל, המעניק הישג או יתרון לרמאי והמסב למרומה נזק או הפסד, מכל סוג שהוא.

 

 

בע"פ אריה גולדין נאמר כי העבירה של קבלת דבר במרמה הינה עבירה תוצאתית, רכיב ההתנהגותי הוא הצגת טענה כוזבת, רכיבה הנסיבתי הוא 'דבר' ורכיבה התוצאתי הוא 'קבלה'. התוצאה בעבירה זו הינה תוצאה מסוג מיוחד, שכן היא מקפלת בתוכה מרכיב התנהגותי, הוא קבלת הדבר.

 

 

לענין הרכיב ההתנהגותי קובע כב' השופט גולבדברג (עופר הלדשטיין נ' מדינת ישראל ):

 

"הרכיב ההתנהגותי בעבירה הוא כאמור יצירת מצג כוזב, ס' 414 לחוק מגדיר את יסוד המרמה בצורה רחבה מאוד, רוחב ההגדרה מתבטא הן בתוכן והם בדרך יצירתו, מבחינת התוכן כל טענת עובדה בענין שבעבר, בהווה או בעתיד עלולה להוות מצג שווא...".

 

"המחשבה הפלילית הנדרשת לצורך גיבוש העבירה הינה מחשבה פלילית רגילה של מודעות להתקיימות יסודותיה העובדתיים של העבירה – היותו של המצג כוזב, אפשרות התרחשות התוצאה האסורה, ורכיב הסיבתיות שבין המצג הכוזב והתוצאה.".

 

 

כב' השופטת שטרסברג-כהן, בע"פ 5734/91 (מדינת ישראל נ' לאומי ושות' ובנק להשקעות בע"מ), פ"ד מט(2) עמ' 10 קובעת:

 

"...בנוסף מחייבת עבירת המרמה כי המציג יהיה מודע לאפשרות התרחשותה של התוצאה המזיקה כפועל יוצא מן המצג, קרי, נדרשת מודעות לרכיב התוצאתי ולרכיב הסיבתיות. כוונה במובן רצון בקרות ההתרחשות אינה נדרשת לענין העבירה המושלמת של קבלת דבר במרמה."

 

בע"פ 817/76(דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"א (3), 645), קבעה כב' השופטת בן פורת כי:

 

 "קבלת דבר במרמה פירושה קבלת אותו דבר (על דרך המרמה) אשר למקבל הוא בגדר הישג או יתרון ואילו לנותן הוא בגדר נזק או הפסד. אולם הפסד למרומה יכול שיתבטא רק בעצם הפגיעה שנפגע בחופש השיקול וההכרעה, כתוצאה מן המרמה שכן האינטרס החברתי עליו באה עבירת המרמה להגן הוא

 

 

חופש הרצון, חופש הפעולה וחופש הבחירה של המרומה, פגיעה בחופש זה... הם שעומדים ביסודותיה של העבירה שבסעיף 415 לחוק".

לקבלת מידע משפטי נוסף לחץ/י: יעוץ משפטי