הסעת והלנת שוהה בלתי חוקי

בית המשפט העליון דן בשאלה מה עונשו הראוי של אדם אשר הלין, הסיע והעסיק תושב יהודה, שומרון וחבל עזה ששהה בישראל שלא כדין. הצורך בדיון זה עלה לאחר שהתגלו קשיי פרשנות בהלכה קודמת שנקבעה בנושא. לבסוף, בית המשפט העליון קבע כי העונש הראוי בגין עבירה זו היה עונש מאסר בפועל, תוך בחינת הנסיבות האישיות של העבריין בכל מקרה ומקרה.

במקרה זה, דן בית המשפט העליון בשאלה מה עונשו הראוי של אדם אשר הלין, הסיע והעסיק תושב יהודה, שומרון וחבל עזה ששהה בישראל שלא כדין. על פי הלכת ח'טיב שנקבעה בנושא, היה ראוי לגזור עונש מאסר בפועל על מי שעבר עבירות אלו.

המסגרת הנורמטיבית

בסעיף 12א לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952 קובע כי הסעתם, הלנתם והעסקתם של תושבי יהודה ושומרון וחבל עזה השוהים בישראל שלא כדין היא עברה פלילית. העונש הקבוע לצדה הוא עד שנתיים מאסר בפועל או קנס. השופט חשין ציין כי העונשים בגין עבירה זו הלכו והחמירו עם השנים. בתחילה, העבירה סווגה כעבירה מנהלית ועונשה היה קנס מנהלי קצוב. בשנת 2000 הוחמר העונש ונקבע לצדה עונש מאסר.

תכליתו של החוק הינה הגנה על בטחון תושבי מדינת ישראל. עקב החרפת פיגועי הטרור שאירעו בתחומי המדינה על ידי תושבי האזור, התעורר צורך להתריע תושבי ישראל מפני שיתוף פעולה עם גורמים אלו. שיתוף פעולה זה הביא הלכה למעשה לפגיעה ביכולתם של גורמי הביטחון לפעול סיכול כניסתם של גורמים עוינים לישראל ומשכך, לפגיעה בביטחון התושבים.

נטען כי למרות ההחמרה בענישה, לא פסקו מעשי ההלנה, העסקה והסעה של תושבי האזור ששהו בישראל שלא כדין. יתרה מזאת, גם לאחר שהחוק נאכף, בתי המשפט יישמו את אותו באופן שונה, והעונשים שנגזרו נעו ממאסר על תנאי ועד למאסר בפועל למשך שמונה חודשים ויותר. לכן, הוחלט על דיון בבית המשפט העליון בשאלת הענישה הראויה. בפרשת ח'טיב, השופטים קבעו כי לאור תכלית החוק והמציאות הביטחונית ששררה במדינה, היה ראוי לגזור על עבריינים אלו עונשי מאסר בכפיפות לנסיבות האישיות של כל מקרה. הלכה זו פורשה באופן שונה על ידי בתי המשפט ואורכה של תקופת המאסר שנגזרה השתנתה מבית משפט אחד למשנהו. נוכח קשיים אלו, הסכימה המדינה לקיים את הדיון דנן, על מנת להבהיר את נושא הענישה בעבירה שלעיל ולנסות ולפתור את הקושי שיצרו פערי הענישה.

דיון והכרעה

השופט פתח את הדיון בפרשנות ההלכה שנקבעה בעבר בעניין העבירה. לקביעתו, הלכת ח'טיב נסבה על שתי אונות. הראשונה, טיבה של העבירה שבסעיף 12א לחוק הכניסה לישראל. בית המשפט העליון קבע כי היה מדובר בעבירה חמורה שהיה ראוי לגזור בגינה עונש מאסר בפועל. האונה השנייה נסבה על הנסיבות יוצאות הדופן שהצדיקו שלילת הטלתו של עונש מאסר. נסיבות אלו לא הוגדרו בפסיקה.

אולם, לדעת השופט היה ראוי לפרש נסיבות אלו על רקע עקרון היסוד של דיני העונשין. עקרון זה קובע כי כל ענישה הינה אינדיווידואלית ועל פי נסיבותיו האישיות של הנאשם. כלומר, לא היה ניתן לפרש את ההלכה כמורה על עונש מאסר חובה. למעשה, לבית המשפט היה שיקול דעת בגזירת העונש. במסגרתו, היה צורך לקבוע אם ייגזר עונש מאסר ולאיזו תקופה.

לבסוף, נקבע כי מדיניות הענישה הראויה בעבירות על חוק הכניסה לישראל נטתה לעבר הטלת עונש מאסר בפועל. אולם, על העונש היה להלום את נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. כמו כן, לדעת השופט, על התביעה הכללית היה להציג מדיניות אכיפה אחידה. רק לאחר מכן, היה ניתן להציג מדיניות ענישה אחידה. זאת, תוך שמירה על שיקול דעתו של בית המשפט בעניין גזירת העונש הראוי בנסיבות המקרה.

לאחר קביעות אלו, פנה השופט להכריע לגופם של דברים, בעניין העתירות שהוגשו בנושא ואוחדו לכדי עתירה אחת, על מנת לדון בשאלה המשפטית שהתעוררה בעניין. בעניינו של המערער הראשון, שהורשע בעבירה של הלנה שלא כדין הוחלט לקבל את הערעור בחלקו. עונש המאסר בפועל שנגזר על הנאשם בוטל ובמקומו הושתו עליו שלושה חודשי מאסר על תנאי. בעניינו של המערער השני, אשר הורשע בעבירות של העסקת והלנת שוהים בלתי חוקיים, הוחלט להמיר את עונש המאסר בפועל לעבודות שירות. כך גם הוחלט בעניינם של יתר המערערים.

לסיכום, בית המשפט העליון ניסה לקבוע אמות מידה כלליות להטלת עונשים על מי שעברו עבירות לפי חוק הכניסה לישראל. נפסק כי חומרת עבירות אלו הצדיקה הטלת עונש מאסר בפועל, תוך בחינת הנסיבות האישיות של כל נאשם.