מעצר עד תום הליכים בעבירות רכוש

בית המשפט קיבל ערר שהוגש על ידי שני נאשמים בעבירות גניבה, התפרצות למקום מגורים וקשירת קשר לביצוע פשע. השופטת קבעה כי העבירות בהן היה מדובר במקרה זה לא הקימו חזקת מסוכנות כלל, ולא היה מדובר במעשים שבוצעו בתחכום, היקף נרחב ובאופן שיטתי. כלומר, לא הוכח הצורך בדבר החזקת העוררים במעצר עד תום ההליכים.

במקרה זה, הוגש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בה התקבל ערר המדינה. בערעור, בית המשפט המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים המשפטיים. כאמור, העוררים עמדו לדין בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות למקום מגורים וגניבה. על פי עובדות כתב האישום, במהלך חודש יולי 2006, העוררים קשרו קשר לפרוץ לביתו של אדם שלישי, שעבד עם אחד מהם, ולגנוב ממנו כסף מזומן. על מנת להוציא לפועל את תוכניתם, הם שיכפלו את מפתח דלת ביתו של המתלונן.

באחד מימי חודש יולי, שכנע העורר הראשון את המתלונן לעזוב את הבית ולנסוע לים עם משפחתו. משהתרוקן הבית מדייריו, הגיעו העוררים למקום. העורר הראשון פתח את הדלת באמצעות המפתח המשוכפל וגנב מהדירה 22,700 ₪ במזומן מתיק שהיה בחדר השינה. בנוסף נגנבו כ- 45 דולר. העורר השני המתין כל אותה עת ברכב המילוט. בתום האירוע, נכנס העורר הראשון לרכב והשניים עזבו את המקום. לאחר שחילקו ביניהם את השלל, נסעו השניים לביתו של העורר הראשון. שם, הוא החביא חלק מהכסף. לאחר מכן, הם המשיכו בנסיעה ואז, נעצרו על ידי המשטרה. ברשות העורר הראשון נתפסו 750 ₪. לאחר שנערך חיפוש בביתו, נתפס סכום נוסף של 11,800 ₪ ונמצאו הדולרים. ברשות העורר השני נתפסו 10,100 ₪.

במקביל להגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בית משפט שלום הורה על שחרורם למעצר בית מלא בפיקוח ערבים ובתשלום ערבויות. בנוסף, נאסר עליהם ליצור קשר זה עם זה, או עם המתלונן.

המשיבה, מדינת ישראל, ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. ערכאה זו הפכה את החלטת בית משפט השלום והשופט הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. השופט התבסס בהחלטתו על עברם הפלילי של שני העוררים. העורר הראשון הורשע בעבירה של פירוק חלקים מרכב והוטל עליו עונש מאסר על תנאי. לעורר זו היו 3 רישומים פלילים בעברו. העורר השני הורשע בעבירות סיוע להתפרצות לדירה, גניבה והפקרה לאחר פגיעה. היו לו חמש הרשעות קודמות ושני מאסרים על תנאי. העבירות בהן הורשעו העוררים התרחשו סמוך למועד האירועים נשוא הבקשה דנן. לדעת השופט, נתון זה לימד על מסוכנותם של העוררים.
 
טיעוני הצדדים

בא כוחם של העוררים טען כי בהכרעת בית משפט קמא נפלו שגיאות. זאת היות ולא היה בפעולתם תחכום ותעוזה כפי שנטען. בנוסף, נטען כי בית המשפט שגה גם באשר לתאריך הרשעתו האחרונה של העורר השני. לכן, ההשלכה לעניין סמיכות הזמנים בין ההרשעה לבין תאריך העבירה והקביעה בדבר רמת המסוכנות של העורר השני, הייתה שגויה.
המדינה ביקשה לדחות את הערר.

דיון והכרעה

השופטת ציינה כי ככלל, העבירות בהן היה מדובר במקרה זה לא הקימו חזקת מסוכנות. בנוסף, לא היה מקום לקביעתו של בית משפט קמא כי לא היה ניתן לסמוך על הערבים. זאת היות ובית המשפט כלל לא בחן את יכולתם של הערבים לפקח על העוררים, בניגוד לבית משפט שלום אשר עשה כך והתרשם מיכולות הפיקוח שלהם. משכך, השופטת קבעה כי במקרה זה היה ניתן להסתפק בחלופת מעצר כפי שנקבע בבית משפט שלום. יתרה מזאת, החוק קובע עילת מעצר מקום בו קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, הציבור או המדינה.

כאשר מדובר בעבירות רכוש, קמה עילת מעצר כאשר העבירות מבוצעות באורח שיטתי, בהיקף ניכר או תוך התארגנות של מספר עבריינים ושימוש באמצעים מיוחדים. נפסק כי במקרה דנן, למרות השפלות שבה נהג העורר הראשון עת הוציא את המתלונן מביתו בדרכי עורמה וניצל זאת על מנת לפרוץ למקום, לא היה ניתן להצביע על תחכום בפעולות. אמנם, הייתה זו פעולה מתוכננת, אך היא לא נעשתה באופן שיטתי ולאורך זמן. בסופו של דבר, נקבע כי בנסיבות העניין לא היה מקום למנוע את שחרור העוררים לחלופת מעצר והערר התקבל. כלומר, השופטת הורתה על יישום החלטתו בית משפט שלום.