מעצר פלילי- עילות מעצר במשפט הפלילי

המעצר הוא חלק משלב החקירה המשטרתית, בניגוד למאסר, שהוא תוצאה של ההליך המשפטי. מטרת המעצר היא לאפשר למשטרה לחקור את העצור החשוד בביצוע פשע בצורה אפקטיבית ויעילה ולהמשיך באיסוף נתונים וראיות. אולם, בד בבד, המעצר מביא לפגיעה בחירות העצור בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לכן, הוסדרו כללים לניהול הליכי המעצר, על מנת למנוע פגיעה בלתי מידתית וסבירה בחירות העצור. כללים אלו קבועים בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 וכן בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים).

ישנם סוגים שונים של מעצרים:

מעצר ראשוני

שלילת חירותו של אדם על ידי שוטר, אשר מוגבל בדרך כלל ל- 24 שעות במסגרתן החשוד חייב לעמוד בפני שופט. המעצר מתבסס על צו בית משפט שניתן בעניין. הצו ניתן בשל חשש מפני ביצוע עבירות נוספות או הימלטות מעונש או חקירה. לחלופין, לשוטר ישנה סמכות לעצור אדם גם ללא צו, כאשר קיים חשד סביר להניח שהחשוד עבר עבירה שתוצאתה הישירה היא מעצר. עבירה זו מגודרת בחוק כ"עבירה בת מעצר". הכוונה היא לכל עבירה, למעט עבירות חטא. כאמור, ישנה דרישה ל"חשד סביר".

יסוד זה פורש בפסיקה כמבחן אובייקטיבי של האדם הסביר ולא חשש סובייקטיבי של השוטר. בנוסף לתנאים אלו, צריכה להתקיים אחת מעילות המעצר הבאות: סיכון שלום הציבור או שלומו של אדם, חשש לשיבוש מהלכי משפט, סיכון בטחון הציבור או בטחון אדם, חשד לביצוע עבירת בטחון או עבירה שדינה מאסר עולם, עבירות סמים או אלימות חמורה וכן הפרה של תנאי השחרור או חשש להפרה שכזו.

כעבור 24 שעות מרגע המעצר, על החשוד להיות מובא לדיון בפני שופט בעניינו. במידה והשופט מורה על המשך מעצר, זהו "מעצר ימים" הנדרש לשם המשך הליכי החקירה. במהלך תקופה זו, שמוגבלת ל- 15 ימים בכל פעם, ועד לתקופה של 75 ימים, אין לחשוד ולעורך דינו אפשרות עיון בחומרי החקירה. לאחר סיום חקירת החשוד, מוגש תיק החקירה לפרקליטות ומתקבלת החלטה האם להגיש כתב אישום או לא.

מעצר עד תום ההליכים

בשלב זה, יכולה להיות מוגשת לבית המשפט בקשה למעצר עד תום ההליכים של החשוד. הליך זה מהווה פגיעה חמורה בחירות החשוד, עוד טרם שהוכחה אשמתו ולכן תקופת המעצר מוגבלת בחוק לעד 9 חודשים, עם אפשרות להארכה על ידי בית המשפט. זאת בשל הפגיעה החמורה הצפויה כתוצאה מאישור מעצר זה. במעצר מסוג זה, על הפרקליטות להראות כי קיימות עילות מעצר שונות המצדיקות את הפגיעה, פרט לראיות המעידות על אשמת החשוד. העילות הן: חשש לשיבוש הליכי משפט על ידי פגיעה בעדים, בריחה מהארץ, העלמת ראיות או אי הגעה למשפט; שחרור החשוד עלול לגרום סכנה לשלום הציבור, המדינה או לאדם מסוים; חשוד המואשם בעבירה חמורה, קמה חזקה לפיה שחרורו מהווה סכנה.

למשל, מקרה בו נעצר אדם שביצע עבירה של גניבת רכב, ובאותה תקופה היה מדובר במכת מדינה. בבקשה למעצר עד תום ההליכים, עלתה השאלה האם קיומן של עבירות המהוות מכת מדינה מקימות את חזקת המסוכנות. בית המשפט השיב בשלילה. נקבע כי רק חשש סביר שאותו אדם ישוב ויגנוב היה מקים עילת מעצר. קרי, עבירה המהווה מכת מדינה אינה מקימה מסוכנות מובנת.

במקרה אחר, נדחה ערעורו של נאשם אודות מעצרו עד תום ההליכים בשל חשד לביצוע עבירות של סחיטה באיומים. במקרה דנן, לא הייתה מחלוקת באשר לעובדה שהנאשם לא איים באופן מפורש על המתלונן. אולם, הראיות בתיק חשפו תמונה שהיה בה כדי לבסס את החשש כי המעשים אכן בוצעו על ידי הנאשם. בנוסף, נקבע כי עבירת האיומים, מעצם טבעה ואופייה, גילמה את מסוכנותו של הנאשם וכן הצביעה על חשש לשיבוש מהלכי משפט. משכך, השופט קבע כי המעצר היה מוצדק והערעור נדחה.