אלימות במשפחה -שיחרור ממעצר

בית המשפט העליון דן בערר שהוגש על החלטת בית המשפט המחוזי, לפיה היה על העורר להישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים שהתנהלו נגדו. השופט קבע כי היו קיימות ראיות לכאורה לביסוס הרשעתו של העורר, קמה עילת מעצר, ולכן, החלטת המחוזי הייתה סבירה. עם זאת, השופט הורה על הגשת תסקיר בעניינו של העורר וזאת על מנת לשקול את ההחלטה בשנית, עקב עברו הפלילי הנקי של הנאשם.

במקרה זה, הוגש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לפיה היה על העורר להישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים שהתנהלו נגדו. בסוף חודש יולי 2006, הוגש נגד העורר כתב אישום שייחס לו עבירות של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, סרסרות בנסיבות מחמירות, תקיפת בן זוג, סחיטה בכוח וסחיטה באיומים, כליאת שווא והטרדה באמצעות מתקן בזק. העורר היה נשוי למתלוננת במשך 14 שנים טרם קרות האירועים.

בחודש ספטמבר 2005, הוא הודיע למתלוננת כי בכוונתו להתגרש ממנה. היא התוודתה בפניו שקיימה מערכות יחסים עם גברים אחרים. על פי הנטען, לאחר וידוי זה, העורר תקף את המתלוננת וגרם לה לפגיעות גופניות שונות. בנוסף, הוא איים שיביא לפיטוריה וכלא אותה בדירתם. כמו כן, נטען כי העורר דרש לקבל את פרטי הגברים עמם קיימה המתלוננת מערכות יחסים. הוא שב וביקש זאת מספר פעמים והתנהגותו האלימה כפי שפורטה לעיל חזרה על עצמה במשך מספר חודשים.

בתחילת שנת 2006, העורר הודיע למתלוננת שמשכורתה נמוכה מידי. משכך, הוא דרש ממנה לעבוד בזנות. החל מפברואר 2006, עבדה המתלוננת במכון ליווי שסיפק שירותי מין. חלק מכספי משכורתה נמסרו לעורר, בהתאם לדרישתו.

באוגוסט 2006, הורה בית המשפט המחוזי על מעצר העורר עד תום ההליכים. השופטת בתיק קבעה כי המדינה הציגה ראיות לכאורה ברמה הנדרשת, לרבות הודעת המתלוננת, עדויות חברותיה, עדות עובדת סוציאלית ואחרים. נטען כי אחת מהחברות שמעה את איומי העורר על המתלוננת. חיזוק נוסף לגרסת המתלוננת נמצא בדברי העורר עצמו ביחס לבירורים שערך בעניין הגברים הנוספים ולנזק שנגרם למתלוננת. בית המשפט פסק כי דרישת העורר שהמתלוננת תעבוד בזנות נועדה להשפילה ולבזותה, ולא ממניעים כלכלים. בנוסף, נקבע כי בנסיבות של אלימות קשה במשפחה, קנאה ורצון לבזות ולהשפיל את בת הזוג, לא היה ניתן להסתפק בחלופת מעצר. לכן, ניתנה הוראה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועל כך הוגש ערר.

טיעוני הצדדים

לטענת העורר, לטענת המדינה באשר לקיומן של ראיות לכאורה לצורך הרשעתו לא היה ביסוס במציאות. לדידו, עדות התביעה הודו שלא ראו חבלות על גופה של המתלוננת והדבר עמד בסתירה לתיאורי האלימות שהופיעו בכתב האישום. בנוסף, נטען כי לא היה הגיון בגרסת המתלוננת לפיה קנאת העורר התעוררה לאחר שהודיע על כוונתו להתגרש. זאת מאחר והוא ידע על הבגידות טרם וידוייה של המתלוננת. זאת ועוד, ביחס לאישומי הזנות, העורר טען כי לא הייתה כל ראייה שהמתלוננת אכן עבדה בזנות. למעשה, היא הודתה רק במתן שירותי עיסוי ללא מין. העורר הוסיף כי המתלוננת לא נדרשה למסור את כספי האתנן לידו, והיא עשתה כן רק לעיתים.

ביחס לחלופת המעצר, העורר הציע לנתק כל קשר בינו לבין המתלוננת. הוא הביע את נכונותו לתת לה גט מיידי, להתחייב שלא ליצור עמה קשר כלשהו ולעבור למעצר בית בבית אמו בעיר אחרת. בנוסף, הודגש עברו הפלילי הנקי של העורר.

המדינה ביקשה לדחות את הערר. לטענת בא הכוח, היו קיימות ראיות לכאורה נגד העורר וליבתן נמצאה בהודעותיה של המתלוננת. כמו כן, בעדויות אודות מצבה הנפשי במהלך התקופה שתוארה בכתב האישום נמצא חיזוק לראיות. בנוסף, נטען כי עדות התביעה לא זיהו סימני אלימות על גופה של המתלוננת היות ולעורר היה ניסיון צבאי שאפשר לו להכותה מבלי להותיר סימנים. באשר לחלופת המעצר נטען כי היות והיה מדובר בעבירות אלימות בין בני זוג, קיומו של ריחוק גיאוגרפי לא היה מספק.

דיון והכרעה

לאחר עיון בחומרי החקירה ובקשות הצדדים, השופט דחה את טענות העורר. לקביעתו, לא היה ניתן לקבל את הטענות בדבר היעדרן של ראיות לכאורה. שכן, גרסת המתלוננת נתמכה הן בעדותה האישית, הן בעדויות חבריה והעובדת הסוציאלית והן בעדותו של העורר. הלה אישר כי ביקש לראות את הגברים עמם היה למתלוננת מערכת יחסים, לאחר הגילוי אודות הבגידה.

בתיק הראיות הייתה אף ראיה חפצית שתמכה בדברי המתלוננת – חולצה קרועה שנמצאה בביתם המשותף. נפסק כי גם אם היה טעם בטענות העורר לפיהן עדות התביעה לא הבחינו בסימני אלימות על גוף המתלוננת, וכן כי העסקתה במכון הליווי לא כללה שירותי מין, הרי שעל טענות אלו היה להתברר במהלך המשפט ולא במסגרת בקשת הערר.

לאור קיומן של ראיות לכאורה, ונוכח התקופה הממושכת שבמהלכה בוצעו העבירות, ניתן היה להסיק אודות מסוכנותו של העורר, אשר הקימה עילת מעצר. השופט ציין כי למרות קיומה של העילה, היה ניתן לשקול בחינה של חלופת מעצר עקב עברו הנקי של העורר. לכן, הוא הורה על הכנת תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר. נקבע כי לאחר התסקיר, ייערך דיון נוסף בבקשה בבית המשפט המחוזי.